לפי מיטב זכרוני, יצא לי כבר בעבר לספר לכם מעט על תהליך העבודה שלנו (שלי ושל נטע אחותי)בכל אותו
תהליך שנקרא עיצוב הבית.
אני לא אלאה אתכם שוב בכל אותם פרטים אבל רק אציין שוב, שאותו יום בו אני ונטע מגיעות להלבשה והקמה
של הבית הוא יום מאוד מרגש הן לנו והן לבעלי הבית. זהו למעשה השיא של תהליך שלוקח בין חודש
ל3-4 חודשים (תלוי בהיקף הפרוייקט). יום בו כל הקצוות נקשרים והופכים למיקשה אחת או יותר נכון
לבית אחד. זהו יום מאוד כייפי עבורנו אך לא פעם מלווה בהרבה מתח ועצבים. נטע שאחראית על כל התיאומים
והלוגיסטיקה מתאמת את כל אנשי המקצוע: חשמלאי, איש תחזוקה והעוזר שלו שקודחים וסוחבים עבורנו את כל הדברים,
מתקין הוילונות, מתקין הטפטים , סבלים של הרהיטים וכו'. מדובר ביום בו אנו פותחות את כל הקופסאות של כל אותם
פרטים שרכשנו וממקמות אותם במקום הנכון. וכן כן…מדובר באין ספור. אנו כל פעם מקוות שהכל יעבור
חלק בליתקלות ופספסים. מקוות שהרהיטים יגיעו ללא פגע ובדיוק כמו שהזמנו, שמדביק הטפטים יגיע לרחוב הנכון
בעיר הנכונה, (כן כבר קרה שהוא הגיע לרחוב שפרינצק 12, אבל בעיר אחרת), על כל הסרמוניה הזאת אחראית נטע.
החיכוך העיקרי ביני ובינה הוא בחוסר היכולת שלי לדחות סיפוקים (להזכירכם מדובר בבחורה ג'ינג'ית) אני מתחילת היום
רוצה רק לסדר את הסבונים, לתלות את מגבות התחרה, או למקם את כוסות הקריסטל על המדף .
נטע טוענת ובצדק שכל זה צריך להעשות בסוף וכך יוצא שבשיאו של הבלאגן אני מוצאת זמן לסדר פרחים בצנצנת מה שגורר
אחריו אין ספור תלונות, היא מצידה רוצה שאעשה דברים מועילים יותר בזמן הזה.
כמובן שבסופו של דבר ובסופו של יום הכל מסתדר , כל פרט מוצא את מקומו ומיקומו בבית.
המנורות תלויות, הקירות צבועים, הטפטים מודבקים, המדפים מותקנים, אנשי המקצוע כבר עזבו
ולנו לא נותר אלא לשבת לנוח ולהנות מהתוצאה.
.
