לא פעם ולא פעמיים שואלים אותי ממי ירשתי את הכישרון האסתטי שלי .
התשובה היא ברורה וחד משמעית…מסבתא שלי, סבתא אינגה מצד אמא.
גם לאמא שלי יש טעם טוב, אבל סבתא אינגה היא ללא ספק הגורו בה' הידיעה.
היא נולדה וגדלה בבולגריה, עם קום המדינה עלתה עם סבא שלי לארץ ושניהם התמקמו במעוז
הבולגרים הניצחי הלא הוא רמלה. סבא שלי היה רופא שיניים והיא מורה לפסנתר, כמו כולם
הם הגיעו לארץ ונאלצו להסתדר עם מה שיש. סבתא שלי בלי קשר למצב הלא פשוט תמיד ידעה
לארגן את סביבתה הקרובה בצורה הטובה והאסתטית ביותר. אני זוכרת כיצד לקחה אותי מידי יום
רביעי (היום המיתולוגי של שוק רמלה) לבחור בדים, היא ידעה כבמטה קסמים לשלוף בפינצטה מערימות של
שאריות בדים את הבדים היפים ביותר, משם צעדנו לחנות קטנה וצדדית לבחור כפתורים, סרטי סאטן,
ותחרות . אף פעם לא הבנתי איך מכל הרכישות האלו היא תפרה בגדים שלא היו מביישים את
עמוד השער של ווג, תוהה כיצד חברו להם יחדיו כל הפריטים למראה עם ניחוח של ז'קלין אונסיס .
הייתה לה את היכולת המופלאה לחבר בין פריטים, בדים ומרקמים. בתור ילדה היא תפרה לי שמלות לגן
שהיו מסרט אחר, תמיד עם כל אותן נגיעות וטאצ'ים קטנים שהופכים כל שמלה פשוטה
לשימלת ערב. גם בתחום עיצוב הבית "היה לה את זה" ושוב לא מדובר בחפצי יוקרה אלא רק עניין של
השקעה עם המון תשומת לב. כשהתבגרתי והגעתי לבקר אותה לא פעם בהפתעה, תמיד עמדה בפתח הדלת
הדלת לבושה בחלוק בית התואם באופן מושלם לנעלי הבית מבד ועליהם איך לא.. רקומים בעבודת יד
ראשי התיבות של השם שלה. אני זוכרת את החדר הראשון שלי כנערה מתבגרת, כמובן שסבתא אינגה לא חסכה
ותפרה עבורי, וילונות, כיסויי מיטה, כריות נוי, כריות סוכריה ואפילו כרית מרופדת לכסא הלימודים.
זה היה בד חום עם פרחים קטנים של ורוד. שילוב דיי נועז בהתחשב בתקופה.
היו אז חוקים מאוד ברורים של שילובי צבעים, של מה מתאים למה . אמא שלי אומרת שסבתא הייתה מתהפכת
בקיברה אם הייתה רואה את השילובים שאני עושה כיום: אדום משולב עם כתום, טורקיז משולב עם ירוק,שלא לדבר
על חום ותכלת,שילובים שהיו אז בבחינת חציית קווים אדומים.
אני לא יכולה לסיים מבלי להזכיר ולציין את הצד השני, שאמנם לא תרם ליכולות העיצוביות שלי אבל היו סבא וסבתא מופלאים
שדאגו לי ולאחיי במסירות ובאהבה אין קץ.הם היו אלו שטיפלו בנו מידי יום עד שהוריי היו חוזרים מהעבודה,
סבא אברהם וסבתא ג'ויה. לצערי הרב אף אחד מהם לא בין החיים אבל לפחות הזכרונות מהם נעימים.
